פרשת עקב- משה ושבירת הלוחות

19/08/2019
הגדל

בפרשה נקרא את תיאורו של משה, לאחד הרגעים הקשים בתולדות עם ישראל: שבירת הלוחות בעקבות חטא העגל.

דברים פרק ט' טו וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן-הָהָר, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית, עַל שְׁתֵּי יָדָי.  טז וָאֵרֶא, וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם--עֲשִׂיתֶם לָכֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה:  סַרְתֶּם מַהֵר--מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶתְכֶם.  יז וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם.  יח וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהוָה כָּרִאשֹׁנָה, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה--לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי, וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי:  עַל כָּל-חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ.  יט כִּי יָגֹרְתִּי, מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה, אֲשֶׁר קָצַף יְהוָה עֲלֵיכֶם, לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם; וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֵלַי, גַּם בַּפַּעַם הַהִוא.

בתלמוד הירושלמי (תענית כב, ב) מופיעות כמה דעות על מה שבעצם קרה באותם רגעים:

תני רבי ישמעאל, הקב"ה אמר לו שישברם, שנאמר: "ואכתב על הלחות את הדברים אשר היו על הלחות הראשונים אשר שברת", אמר לו: יפה עשית ששברת;

רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן, הלחות היו אורכן ששה טפחים ורחבן שלשה, והיה משה תפוש בטפחיים, והקב"ה בטפחיים, וטפחיים ריוח באמצע, כיון שעשו ישראל אותו מעשה, ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה, וגברה ידו של משה וחטפן ממנו, הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר, "ולכל היד החזקה"...

רבי יוחנן בשם רבי יוסה בר אביי אמר לו: הלוחות היו מבקשין לפרוח, והיה משה תופשן, דכתיב "ואתפש בשני הלוחות",

בשם רבי נחמיה: הכתב עצמו פרח,

רבי עזרה בשם רבי יהודה בי רבי סימון: הלוחות היו משאוי ארבעים סאה, והכתב היה סובלן, כיון שפרח הכתב- כבדו על ידיו של משה, ונפלו ונשתברו.

כל אחת מהדעות מרתקת וראויה להרחבה בפני עצמה. מה משמעות דברי רבי יונתן, למשל, המדבר על "הטפחיים באמצע", בין הקב"ה למשה, כביכול; וכיצד גוברות ידיו של משה? ולמה התכוון רבי יוחנן כשטען שהלוחות ביקשו לפרוח, משל היו להם חיים משל עצמן...

אולם במסגרת מצומצמת זו אבקש להתבונן בדעה האחרונה, זו של רבי עזרה בשם רבי יהודה בי רבי סימון. הלוחות- משאם ארבעים סאה. ארבעים סאה זהו שיעור מקוה טהרה. המשקל, אגב, עצום; גם לפי השיעור המצומצם ביותר מדובר על כמה מאות קילוגרמים של אבן.

מה שמאפשר, כביכול, למשה, לשאת את המשא הכבד, הם האותיות. מכתב הא-להים שחרות (או חרוט)  על הלוחות, הוא המאפשר את החירות הגדולה שהלוחות נותנים. ה"פשט" של המדרש הוא שכביכול ישנו פחות משקל ללוחות, יש פחות "חומר", האבן פחות כבדה כשחלק גדול ממנה הוא אותיות חלולות. כשהכתב פורח בעקבות החטא, נשאר המשקל הכבד של האבן הגולמית, המלאה, ואת המשקל הזה ידיו של משה כבר לא יכולות לסחוב: "כבדו על ידיו של משה, נפלו ונשתברו".

אבקש לומר על פי מדרש זה, כי הקושי הגדול בעבודת ה' הוא כשאנו מוציאים את התוכן מהלוחות. קיום מצוות ללא תוכן, ללא התבוננות, ללא תלמוד תורה ועומק המלווים את חיינו, משול לנשיאת משא כבד. האותיות, התוכן, הם שנותנים לו משמעות. ללא משמעות זו- מדובר בעבודה סיזיפית שלא ברור מה התכלית שלה. וכי מה משמעות יש לנשיאת סלע כבד? ממילא, הוא נופל ונשבר.

לעומת זאת כשהלוחות מלאים בתוכן, בתלמוד תורה, במשמעות, לא רק שאין מדובר במשא כבד, אלא להיפך. הארון, אומרים חז"ל, "נושא את נושאיו". לא רק שהלויים נושאי הארון לא התאמצו לסחוב את המשקל הכבד של הלוחות השניים, יחד עם שברי הלוחות הראשונים, אלא הארון עצמו היה מרומם את אלו שעסקו בו.

כך גם בחיים. "וידעת היום והשבות אל לבבך". אנו נדרשים לידיעה שכלית יחד עם עבודת הלב והרגש, לקיום מצוות מתוך עומק ולימוד. כל אלו משנים את הזוית. וכך, במקום שהלוחות יהוו לנטל, הם נושאים אותנו ועוזרים לנו במסע חיינו.

עבור לתוכן העמוד