השמחה בתורה

17/10/2019
הגדל

 

העיתונאי אדם ברוך ז"ל, למד זמן קיץ אחד בישיבת חברון. סבא שלו היה ראש ישיבה במאה שערים, אביו יצא ממאה שערים, הוא עצמו למד במדרשית נועם ואח"כ ב"חברון". בשנותיו הבוגרות הוא לא היה בדיוק דתי בהגדרות המקובלות, גם לא בדיוק חילוני, הוא הלך עם ברט וכתב ספרי שו"ת לחילוניים, שהתבססו על טור שהיה לט ב"מעריב"- טיפוס מעניין של איש תרבות שיונק משני העולמות.

 

באחד מהספרים הוא מתאר מה קרה שהוא יצא מישיבת "חברון".

בעיצומו של ריקוד נלהב בישיבה, ניגש אליו ראש הישיבה, הרב ברוך מרדכי אזרחי, ואמר לו :"בשביל מה שלמדת- רקדת מספיק". הוא אומר שהוא לא כעס, אבל ברגע זה  הבין שהישיבה לא בשבילו.

ראיתי תשובה אחרת לשאלה הזו. מר' שלמה קרליבך.  שאלו פעם מישהו למה הוא רוקד בשמחת תורה, הרי הוא לא למדן גדול. אז הוא ענה, זה נכון, אבל בחתונה של אחי אני גם כן רוקד. בחתונה של הבת שלי אני גם כן רוקד.

 

יש משהו נפלא בקשר שבין עם ישראל לתורה. שני מוקדים בשנה לשמחת התורה, בשבועות ושמיני עצרת. שניהם נקראים עצרת, שניהם במוקדים של השנה- פסח וסוכות, שניהם מסמלים קבלה של התורה. רק שבשבועות לומדים תורה כל הלילה, ובשמחת תורה רוקדים.

 

השמחה יוצרת מקום בנפש, קשר מיוחד לתורה. הברכה על התורה- היא כמו ברכה לפני משהו, יוצרת קשר ביני לבינו. לא סתם התורה מסתיימת ב "וזאת הברכה", אנחנו מברכים על התורה. הברכה מרשה לי לגשת אליו. לפני הברכה אסור, ועכשיו מותר.

 

"תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". חז"ל אמרו אל תקרי מורשה אלא מאורסה. ההבדל בין ירושה לבין אירוסין, שבירושה אני לא צריך לעשות כלום, זה הקניין היחיד שהקונה לא עושה כלום. הוא פשוט מקבל את זה. מאורסה- זה כבר מצריך קשר, רצון של הצד השני גם כן. אתה לא יכול להחליט למישהי שהיא מאורסה לך. ושני מימדים אלו קיימים בתורה: יש לנו את הקשר הבסיסי, העצמי, של עם ישראל ושל התורה- ויש את הקשר שנוצר ע"י לימוד, ע"י דעת, ע"י התקשרות אינטלקטואלית חווייתית עם התורה ועם נותן התורה.

 

בעל התניא מסביר שלימוד התורה הוא הקשר העמוק ביותר שניתן ליצור עם הקב"ה. אם אני לא יכול לנגוע במלך עצמו, אני נוגע בלבושים שלו. ה"לבושים" שלו היא התורה, ובה אני יכול לתפוש. הוא מדבר על הידיעה, על ההתקשרות, על כך שכשאדם לומד תורה המחשבות שלו "תופסות" את הקב"ה;

 

אבל בשמחת תורה אנחנו רוקדים, אנחנו יוצרים את הקשר של האהבה, של הירושה, של השמחה, של החיבוק, כדי ליצור את הכלי שיבוא ללימוד בהמשך השנה. אנחנו מחבקים ממש את התורה, רוקדים איתה כשהיא סגורה, תופסים את המעיל שלה, ואומרים בעצם כמה שאנחנו אוהבים אותה.

 

אחרי שכל החג אנחנו מנענעים את הארבעת המינים, הרי שעכשיו אנחנו בעצמנו רוקדים, אנחנו בעצמנו מנענעים, אנחנו הופכים להיות החפץ של המצוה, אנחנו והתורה.

 

האריז"ל אמר שההשגות הגדולות ביותר שהצליח להגיע אליהן היו בזכות שמחה של מצוה, ולפי דברינו מובן- הוא יצר את הקישור הפנימי העמוק, מעבר למילים ולשכל- הכל עובר ישר דרך הלב.

 

 

 

עבור לתוכן העמוד