דברים לזכרו

את אופיר אני מכיר בתור פווה, או דוֹד אופיר.

אני הייתי איתו באוהל, ובאוהל אני הייתי הכי "צעיר". פווה לקח אותי תחת חסותו, היה מלמד אותי כל מיני דברים שהוא חשב שאני צריך ללמוד ושיעזרו לי בצבא. אני זוכר שהוא תמיד היה אומר: "בוא אני אסביר לך... בוא אני אלמד אותך..." לפני המבחנים או כל פעם שלא הייתי בטוח בעצמי חיכיתי לפווה, ואיך שהוא הוא תמיד היה מצליח לסדר את העניינים.

מחוץ לאוהל שלנו יש ספסל ישן מעץ. לפני כל מבחן היה לאופיר ולי פק"ל קבוע, היינו הולכים להתקלח, מכינים מרק מהפק"ל קפה המפורסם שלו (שזה בכלל סיפור בפני עצמו), לובשים חולצה ומכנסיים נקיים ויוצאים לספסל שלנו. היינו מתכסים בשמיכה ולומדים, היינו קוראים לזה תנוחת הזקנים. פווה טען שאנחנו נראים כמו זוג זקנים והיה מתחיל לצחוק, אני זוכר שאפילו אם הוא כבר עבר על כל החומר והיה מבין הכל, הוא לא היה הולך לישון עד שאני לא הייתי מבין הכל.

דוֹד אופיר, ככה הוא רצה שאני אקרא לו, והוא באמת היה כזה כמו הדוד הטוב, היה לו לב של זהב. הייתה לו גישה לחיים כל כך בריאה, היה נראה כאילו הוא נהנה מכל רגע ויודע להעריך את זה. אנשים היו באים ומתלוננים על כל מיני דברים קטנים והוא היה תמיד עונה להם: "שזו תהיה הבעיה הכי גדולה שלכם בחיים." היה לו מעין "רעב" ללמוד דברים חדשים, הוא תמיד רצה לדעת עוד ועוד, ולא רק בענייני הקורס, אלא בהכל, כדי להיות בטוח שהוא לא מפספס משהו.

יש כל כך הרבה לספר על פווה, אין מה להגיד - לא פוגשים אדם כזה כל יום. פווה ימשיך ללוות אותי לאורך כל הדרך, בן אדם כזה אי אפשר לשכוח, פשוט אי אפשר.

אני לא רוצה להפסיק לכתוב, זה נותן לי הרגשה שהוא פה, וזה עושה לי טוב להיזכר בו ולחייך.


עבור לתוכן העמוד