דברים שכתב אחיו חזי

עמיקם, שהיה עקשן גדול ואיש עקרונות, מצא לעצמו את הדרך מופלאה והנדירה לעמוד על עקרונותיו וללכת בדרכו על פי האמת הפנימית שהדריכה אותו, מבלי שצבר לעצמו אויבים או שונאים, מקרב אנשים שהתנגדו אליהם.

 הוא ידע למצוא את הצד הטוב שבכל אדם, ולהתעלם מהצדדים הפחות טובים.

בחודש האחרון אנחנו שומעים מהמון אנשים, בעצם מכולם, על החיוך. החיוך של עמיקם. אני, כפי שכתב לנו אחד מחבריו, מבקש להצביע גם על החיוך שעלה על פניהם של האנשים רק למשמע שמו, ותוך שיחותיהם עליו, אפילו אחרי נפילתו. כולם פשוט אהבו את הבחור הגדול, שלעולם אינו מזיק או פוגע, וסולח מיד לכל אחד שאולי פגע בו. פשוט שוכח וממשיך הלאה.

בזמן הפינוי, עם העלייה למסוק, ביקש: "אם אני לא יוצא מזה, תמסרו לחבר'ה שאני אוהב אותם." ברגעים האלו, מתוך הכרה מעורפלת, כנראה ידע כבר שמצבו קשה. הרי אין מבחן נעלה מזה לאיכות ערכיו של אדם, ולאבחנה בין עיקר לטפל בחיים.

ובכן, זה מה שבחר להשאיר לנו ממנו. הוא אמנם קבע רף גבוה מאוד, שאליו, אני מקווה, לא יצטרך עוד אף אחד להגיע. אבל הוא הוכיח לנו שאין גבול לאהבת האדם, כפי שאין גבול להקרבה למען עם ישראל.

אני אישית, שעוד בחייו ידעתי עד כמה אני נחות ממנו בכך, ולא פעם גם שמעתי ממנו תוכחה בתחום הזה, רואה בכך שיעור חשוב מאוד.

אני מקווה שכולנו נלמד את הלקח הזה, כאחת הדרכים לזכור את חייה של האישיות הנפלאה שהייתה בינינו כמעט עשרים ושתים שנה, ולא כך את נפילתו.

חזי
עבור לתוכן העמוד