הלכות מועדי חדש תשרי - תשע"ח

10/08/2017

בס"ד.

הלכות מועדי חדש תשרי - תשע"ח
הרב שמעון גולן

חדש אלול וימי הסליחות
א. חדש אלול במסורת ישראל הוא חדש הרחמים והסליחות מקדמת דנא; כשחטאו ישראל בעגל ונשתברו הלוחות, עלה משה להר סיני לבקש רחמים וסליחה על החטא. עלייתו האחרונה להר היתה על פי המסורת בראש חדש אלול, ושהה שם ארבעים יום עד יום הכפורים, שאז נמחל לישראל סופית חטא העגל.
ב. דורשי רשומות מצאו רמזים שונים לחדש אלול, וביניהם ראשי התיבות של הפסוקים: אני לדודי ודודי לי (שיר השירים ו) הרומז לתפילה, ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך (דברים ל) הרומז לתשובה ואיש לרעהו ומתנות לאביונים (אסתר ט) הרומז לצדקה, לקיים מה שנאמר: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה".
ג. נהגו יראים ושלמים בכל קהילות ישראל לקבל על עצמם קבלות והנהגות מיוחדות בחדש זה. להוסיף בתורה ובתפילה ולהדר בכל מה שאפשר. הנהגות אלו מהוות הכנה נאותה לימים הנוראים בתחילת חדש תשרי.
ד. מנהג הספרדים ועדות המזרח להשכים לאמירת סליחות מראש חדש אלול, כלשון השולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפא סעיף א): "נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חדש אלול ואילך עד יום הכפורים." יש נוהגים להתחיל מראש חדש כמשמעות לשון השולחן ערוך, ויש המתחילים מב' באלול. (השוני במנהגים נובע כנראה מהבדלי מסורות אם משה עלה להר סיני בא' באלול או בב' בו). מנהג האשכנזים אינו כן אלא "עומדים באשמורות לומר סליחות ביום א' שלפני ראש השנה, ואם חל ראש השנה ביום ב' או ג', אז מתחילין מיום א' שבוע שלפניו" כלשון הרמ"א שם. השנה מתחילים אפוא בני אשכנז את אמירת הסליחות במוצאי שבת פרשת "נצבים וילך" (או ביום א' כ"ו באלול באשמורת הבקר).
ה. לשון השולחן ערוך כאמור לעיל הוא: "נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים", והמשנה ברורה על אתר (וכן אחרונים נוספים) כתב: "דסוף הלילה הקב"ה שט בעולם הזה והוא עת רצון", ואף שדברים אלו אינם מובנים לנו, כוונתם ברורה שהזמן העדיף לאמירת סליחות הוא באשמורת הבקר (ומן הסתם הכוונה היא לפני הנץ החמה. לפי המגן אברהם הכוונה לשלש השעות האחרונות של הלילה).
ו. לגבי אמירת סליחות לפני חצות הלילה, מובא ב"שערי תשובה" (בשולחן ערוך שם) בשם מהר"ם זכותא: "יש מקומות שאומרים סליחות בערבית וישתקע הדבר שאין ראוי להזכיר י"ג מדות כי אם בעת רצון. והיושב שם בעת שאומרים ישב וידום או יאמר מזמורים, אך הווידוי יכול לומר. אך במוצאי שבת אסור עד אחר חצות משום קדושת שבת." היינו: י"ג מידות שהן עיקר הסליחות - אין להזכיר קודם חצות הלילה, אולם וידוי מותר לומר אף קודם חצות (פרט למוצאי שבת). אמנם ר' משה פיינשטין (שו"ת אגרות משה, או"ח ב סימן קה) כתב: "אך אם הוא באופן שאי אפשר מחצות ולהלן, ויתבטלו אותו הצבור מסליחות, יש להתיר בגדר הוראת שעה גם מתחלה (לכתחילה), כי בדברים אלו אין מקור מגמרא אלא הם מדברי רבותינו האחרונים על פי ספרי הקבלה שמסתבר שאין בזה ענין איסור אלא שאין מועילין בכח י"ג מדות שיש הבטחה שלא יחזרו ריקם אלא כסתם תפלה, ולכן כדי שלא יתבטלו מלומר סליחות שלא יהיה להצבור שום התעוררות לתשובה טוב יותר לומר אף מתחלה הוראת שעה" והוא מוסיף ומסכם: "ואם אפשר יכוונו בשליש הלילה שלהמחבר בסימן א' סעיף ב' שטוב להתחנן בשעות שהמשמרות משתנות שהתפלה רצויה אז.. ובשעת הדחק כזה יש לסמוך על זה". בספר "ילקוט יוסף" דחה דעה זו מכל וכל וכתב: "כל מי שחלק לו ה' ומבין בתורת הנסתר יודע שענין זה קרוב לקיצוץ בנטיעות ח"ו, ולכן במקום שנהגו לומר סליחות בתחילת הלילה ראוי למנעם ולבטל מנהגם, כי מנהג בטעות הוא ואין לו משען ומשענה".
ז. לגבי אמירת סליחות בשעות מאוחרות יותר של הבקר, נכתב בערוך השולחן (תקפא, ד): "בהרבה מהסליחות נזכר שאמירתנו היא בלילה וקודם עלות השחר, כמו 'בזעקם בעוד ליל' או 'באשמורת הבקר' וכיוצא באלו, ועכשיו שבהרבה מקומות אומרים סליחות בעוד שכבר היום גדול והוה דובר שקרים. לכן ידלגו תיבות אלו".
ח. מכל הנ"ל משמע שסדר העדיפויות לענין זמן אמירת סליחות הוא כדלקמן:
א. הזמן האידיאלי הוא בסוף הלילה ולהשתדל לסיימם לפני הנץ החמה (בר"ח אלול הנץ החמה הוא בשעה 06:05 ובכ"ו באלול בשעה 06:20).
ב. ניתן לומר סליחות גם בלילה אחר חצות (בשבוע האחרון של אלול חצות הלילה הוא בשעה 24:33).
ג. עדיף לומר סליחות יותר מאוחר בבקר (אחר הנץ החמה) מאשר לפני חצות הלילה (שגם המתירים, מתירים רק בשעת הדחק).

ט. מנהג אשכנז לתקוע בשופר כל בוקר אחרי התפילה מיום שני של ראש חדש אלול, אולם לא בערב ראש השנה. מנהג עדות הספרדים לתקוע בשופר תשר"ת תש"ת תר"ת בעת אמירת י"ג מידות בזמן אמירת הסליחות.
י. כמו כן מנהג להוסיף מיום ב' דראש חדש אלול, בבקר ובערב (יש נוהגים לאחר מנחה ויש נוהגים לאחר ערבית) עד הושענא רבה, לאחר התפילה את המזמור "לדוד ה' אורי וישעי". בקהילות רבות של עדות המזרח נוהגים לומר פרק זה כל השנה, אולם אלו שאינם נוהגים כך -  אומרים פרק זה בחדש אלול.

ערב ראש השנה
א. בערב ראש השנה מרבים באמירת סליחות, ואפילו אָבֵל רשאי לצאת מביתו לאמירת סליחות.
ב. אחרי תפילת שחרית נהוג להתיר נדרים (ויש דוחים זאת לערב יום הכיפורים). מנהג האשכנזים שכל שלשה אנשים יכולים להתיר הנדרים. קיימים שני מנהגים עיקריים בנוהל ההתרה: יש נוהגים שכל אחד עומד בפני שלשה ומבקש להתיר נדריו, ויש נוהגים שמספר אנשים עומדים יחד בפני שלשה (ואח"כ אפשר להפוך תפקידים). מנהג הספרדים להושיב כדיינים שלשה מחשובי הקהל, כל הקהל עומד לפניהם, אחד מקריא את הנוסח בקול והשאר בלחש.
ג. אין אומרים תחנון (נפילת אפים) בערב ראש השנה בתפילת שחרית ומנחה, אולם נופלים אפים בסוף הסליחות גם אם סיום הסליחות הוא אחר הנץ החמה.
ד. אף על פי שיש גברים הנוהגים לטבול במקוה בכל ערב שבת וערב יום טוב, יש להקפיד בזה במיוחד בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים.
ה. השנה, בגלל שראש השנה חל בימים חמישי וששי, יש לעשות "ערוב תבשילין" בערב ראש השנה, על מנת לאפשר הכנות (בישול) לשבת. העקרונות ההלכתיים של הערוב הם כדלקמן:
1. מן התורה מותר לאפות ולבשל מיום טוב לשבת, אולם חכמים גזרו שלא לעשות כן, שמא יתירו לבשל מיום טוב לחול (שלדעות מסוימות הוא אסור מן התורה ולוקים עליו), אולם הם התירו זאת על ידי "ערוב תבשילין" הנעשה בערב יום טוב.
2. עיקרון הערוב הוא, שנראה שהאדם מתחיל את הכנותיו מערב יום טוב, וביום טוב הוא רק ממשיך ומשלים.
3. ערוב תבשילין נעשה על ידי פת (ששיעורה כזית לפי מרן וכביצה לפי הרמ"א) ותבשיל (ששיעורו כזית). השיעורים הנ"ל תקפים גם אם מרובים בני הבית. מנהג העולם הוא לעשות זאת על ידי לחמניה וביצה קשה (שיהיו ראויים לאכילה בשבת). מומלץ ורצוי לאכול את "הערוב" במהלך השבת (לפי המשנה ברורה רצוי להשתמש בפת כ"לחם משנה" בסעודות השבת, ולאכלה בסעודה שלישית).
4. אם אבד הערוב לפני כניסת השבת: אם אבדה הפת ונותר התבשיל - מותר להכין מיום טוב לשבת, אולם אם אבד התבשיל ולא נותר ממנו כזית - אין להכין. 
5. מצוה על כל אדם לעשות ערוב תבשילין, ומצוה על הרב לערב על כל בני עירו (למעשה לפי נוסח הערוב המודפס בסידורים, כל אדם מערב עבור כל בני העיר). במקרה כזה על הרב לזכות  את הערוב באמצעות אדם אחר (רצוי לא מבני ביתו) לטובת כל אנשי העיר.
6. מי ששכח לעשות ערוב תבשילין, יכול לסמוך בדיעבד על ערובו של הרב, אולם אם שכח לעשות זאת פעמיים ברציפות, הוא נחשב "פושע" ואינו יוצא בערוב הרב. לפי הרב עובדיה, בזמן הזה כוונת הרב היא לערב גם עבור ה"פושעים", ולכן גם מי ששכח מספר פעמים, יכול לסמוך על עירוב הרב.
7. בשולחן ערוך (תקכז יג) נפסק: "אף על פי שהניח ערוב, אינו יכול לבשל מיום טוב ראשון לשבת", היינו ההיתר הוא רק להכין מיום ששי לשבת, ולא מיום חמישי (א' דראש השנה). ובדיעבד, אם הכין, כתב המשנה ברורה שאם אין לו אוכל אחר לשבת - רשאי לאכלו. 
8. מי שמכין את כל בישולי החג והשבת מערב ראש השנה, לכאורה אינו צריך להניח עירובי תבשילין, אולם מכיון שכולם חייבים בהדלקת נרות שבת מבעוד יום, סוברים רוב הפוסקים שיש להניח עירובי תבשילין ללא ברכה. ברור שמי שמתכנן לבשל אפילו תבשיל אחד בראש השנה עצמו, חייב להניח עירובי תבשילין בברכה.

ראש השנה
א. בליל א' דראש השנה מדליקים נרות ומברכים "להדליק  נר של יום טוב" ו"שהחיינו". אשה שהדליקה נרות אינה מברכת שוב "שהחיינו" בקידוש. מנהג יהודי תימן לא לברך על הדלקת הנרות.
ב. גם בליל  ב' של ראש השנה מברכים "שהחיינו", ובכדי לצאת מידי ספק נוהגים ללבוש בגד חדש, או לאכול פרי חדש.
ג. אחרי היציאה מבית הכנסת נוהגים לברך איש את רעהו בברכת "לשנה טובה תכתב" ויש מוסיפים "ותחתם". עושים כן אף בליל ב' דראש השנה.
ד. אחר הקידוש אוכלים מאכלים שונים שענינם סימנים לשנה טובה. קיימים מנהגים שונים בענין, וינהג כל אחד לפי מנהגו.
ה. נוהגים בא' דראש השנה אחרי תפילת מנחה, ללכת למקור מים לאמירת פסוקי תשליך (מנהג הגר"א שלא לאמרו).
ו. עדיף לא לישון ביום ראש השנה (ולכן יש מקפידים להתפלל מיד בהנץ החמה), ואם הוא עייף מאד, מותר לישון אחרי חצות היום. יושב בטל דומה למי שישן. רצוי לקבוע סדר ללימוד תורה, או לאמירת תהלים.
ז. אין לעשות שום הכנות מיום א' דראש השנה ליום השני, ויש להמתין עד צאת הכוכבים (ללא "תוספת" כמו במוצאי שבת, ולמעשה לא לפני 19:13), כולל הדלקת נרות. מנהג טוב הוא לאחר במקצת את תפילת ליל ב' דראש השנה, ולהקדים לתפילה שיעור או שיחה מעניני דיומא, על מנת לאפשר להכין בנחת את הדרוש לסעודת הלילה (לאחר צאת הכוכבים, כאמור). 
ח. מוצאי יום ב' דראש השנה השנה הוא ליל שבת, לכן אין מבדילים אלא רק מקדשים קידוש לליל שבת. אפשר להקדים את קבלת השבת מפלג המנחה. תפילת קבלת שבת מקוצרת כמו בחג או בחול המועד. ב"זכות" ערוב תבשילין (שפורט לעיל) מותר לעשות הכנות מראש השנה לשבת. הדלקת נרות בזמן "הרגיל": (18:20).

תקיעת שופר
א. שמיעת קול השופר היא המצווה העיקרית של היום. התוקע חייב להיות בקיא בדיני שופר כדי להוציא את השומעים ידי חובתם.
ב. לפני תקיעת שופר – התוקע מברך "לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו". הוא צריך לכוון להוציא את השומעים ידי חובתם בברכות ובתקיעות. השומעים צריכים לכוון לצאת ידי חובתם בברכות  ובתקיעות של התוקע. יש לענות אמן אחרי הברכות, אבל אין להפסיק באמירת "ברוך הוא וברוך שמו".
ג. אין להפסיק בדיבור שאיננו קשור לתפילה ותקיעה מלפני הברכה הראשונה ועד אחרי כל התקיעות.
ד. תקיעות השופר מחולקות לשלש "קבוצות":
א. 30 קולות לפני תפילת מוסף, והם נקראים תקיעות דמיושב.
ב. בזמן אמירת ברכות מלכויות זכרונות ושופרות, והם נקראים תקיעות דמעומד. יש הנוהגים לתקוע גם בתפילה בלחש וגם בחזרת הש"ץ (60 קולות), ויש נוהגים לתקוע רק בחזרת הש"ץ (30 קולות).
ג. לאחר סיום חזרת הש"ץ, משלימים ל 100 קולות.
ה. אע"פ שנשים פטורות מתקיעת שופר (שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא) החמירו על עצמן לשמוע קול שופר.
ו. יש להקפיד מאוד שיהיה שקט מוחלט בשעת התקיעות. ולכן אף שבכל השנה אין להביא לתפילה ילדים קטנים מאוד שמפריעים, בראש השנה יש להקפיד יותר. על כל הורה לקבל על עצמו אחריות עבור ילדיו.
ז. אחר היציאה מבית הכנסת אסור לגדול לתקוע בשופר, אלא אם כן הוא צריך להוציא אחרים ידי חובתם, אבל לילדים מותר לתקוע כל היום כדי ללמוד.

עשרת ימי תשובה
א. שבת, ג' בתשרי (פרשת "האזינו"), נקראת "שבת שובה" ומפטירין "שובה ישראל" (הושע י"ד). נהוג שהרב דורש כדי לעורר אנשים לתשובה.
ב. יום ראשון ד' בתשרי הוא תענית ציבור (צום גדליה שנדחה). תחילת הצום בעלות השחר (04:55) וסיומו בצאת הכוכבים (בשעה 18:54, לפי דעת הרב טוקצ'ינסקי שבצום גדליה סיום התענית הוא 17 דקות אחר השקיעה). מותר לאכול קודם עלות השחר רק אם התנה לפני שהלך לישון, לדעת רמ"א מותר לשתות ללא תנאי. חולים (אף שאין בהם סכנה) פטורים מהתענית. מעוברות ומניקות – לדעת מרן פטורות מהתענית באופן מוחלט, ולדעת הרמ"א רק אם הן "מצטערות הרבה", ולמעשה נוהגים להקל. נערים ונערות שלא הגיעו לגיל מצוות פטורים מהתענית ויכולים לאכול כרגיל. השנה, בגלל שהצום "נדחה" גם חתן וכלה בשבעת ימי המשתה וגם בעלי ברית (אבי הבן, המוהל והסנדק) פטורים מלהתענות.
ג. בימי החול שבעשרת ימי תשובה ממשיכים באמירת סליחות.
ד. בתפילת העמידה אומרים "המלך הקדוש" ו"המלך המשפט", ומוסיפים "זכרנו לחיים", "מי כמוך", "וכתוב" ו"בספר חיים". אם שכח ואמר "הא-ל הקדוש" ולא זכר תוך כדי דיבור לומר "המלך הקדוש" – חוזר לראש התפילה. שכח את שאר ההוספות – אינו חוזר (לפי הרב עובדיה, אם טעה ב"המלך המשפט" חוזר לברכת "השיבה", ואם סיים את כל התפילה, יתפלל שוב בתורת נדבה).
ה. בסיום תפילת העמידה מוסיפים אבינו מלכנו (לדעת הרב עובדיה יש מקום לומר "אבינו מלכנו" גם בשבת).

ערב יום הכיפורים
א. מצווה לאכול ולשתות בערב יום הכיפורים ואסור להתענות.
ב. מקצרים בסליחות ואין אומרים תחנון, אולם מכיון שיום הכפורים חל בשבת - אומרים אבינו מלכנו.
ג. אף על פי שמרן הבית יוסף התנגד למנהג הכפרות, בני אשכנז (וגם רבים מהספרדים) נוהגים כדעת הרמ"א לעשות כפרות. יש השוחטים תרנגול (או תרנגולת) ויש הנותנים צדקה לעניים – כל אחד לפי מנהגו.
ד. אין יום הכיפורים מכפר על עבירות בין אדם לחברו אלא אם כן פייס את חברו. לכן חיוב גמור על כל אדם לפייס את חברו בערב יום כיפור (לכל המאוחר. עדיף לעשות זאת מיד ולא לתת למריבות להימשך). ראוי לכל אחד לסלוח בלב שלם לכל אחד מישראל שחטא נגדו, אפילו לא ביקש ממנו מחילה.
ה. גם מי שטבל בערב ראש השנה, חייב לטבול שוב בערב יום הכיפורים.
ו. במנחה בערב יום הכיפורים, לפני הסעודה המפסקת, אומרים וידוי.
ז. אפשר לאכול עד לפני שקיעת החמה, אולם רצוי לסיים לקראת הדלקת נרות (בשעה 18:11) כדי להוסיף מחול על הקודש.
ח. מי שסיים את הסעודה מוקדם – מותר לו לאכול אחר כך, ובלבד שיתנה על כך לפני ברכת המזון.
ט. בערב יוה"כ מדליקים נרות ומברכים "אשר קידשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של שבת ושל יום הכיפורים" ו"שהחיינו". מי שברך "שהחיינו" בהדלקת נרות, אין לו לברך שוב בבית הכנסת.
י. נהוג להדליק נרות נשמה.
יא. פורסים מפה לבנה על השולחן ולובשים בגדים לבנים. יש הנוהגים ללבוש קיטל. מברכים את הילדים לפני ההליכה לבית הכנסת. מתעטפים בטלית גדול (בברכה) לפני שקיעת החמה (18:31).

יום הכיפורים
א. יום הכיפורים לילו כיומו לכל דבר.
ב. מלבד איסור מלאכה, יום הכיפורים אסור באכילה, שתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. חולים/ות, יולדות, מניקות ומעוברות חייבים עקרונית להתענות ביום הכיפורים, חוץ מחולה שיש בו סכנה ויולדת תוך שלושה ימים, או שבעה ימים אם היא מרגישה חולשה. בכל מקרה של בעיה יש להתייעץ עם רופא ומורה הוראה. ילדים מגיל תשע מתחילים להתענות כמה שעות לפי מצב בריאותם. כמו כן, גם ילדים נמנעים מרחיצה ומנעילת נעלי עור ביום הכיפורים. רחיצה אסורה לגמרי – פרט לנטילת ידיים בבוקר ואחרי השירותים (רק האצבעות), רחיצה לרפואה, ורחיצה להעביר לכלוך ממש (לא זיעה). כהנים העולים לדוכן נוטלים את כל היד. סיכה מותרת לרפואה בלבד. אסור לנעול נעליים של עור, ואפילו נעליים שיש בהם קצת עור. עדיף לנעול רק נעלי בית רכות וכדומה, שאינן מגינות על הרגל כמו נעליים רגילות. ביום הכיפורים בלילה וביום - בני זוג חייבים לנהוג בכל ההרחקות ביניהם כאילו אשתו נדה.
ג. לוח זמנים לסיום יום הכיפורים:
א. שקיעת החמה (הזמן האחרון לברכת כהנים בתפילת נעילה): 18:29. לפי הרב עובדיה יוסף ניתן לברך ברכת כהנים עד 18:42.
ב. תקיעת שופר: 18:42
ג. סיום הצום:  19:01  (לדעת הרב עובדיה ניתן לסיים את הצום בשעה 18:49).
ד. במוצאי יום הכיפורים נהוג לקדש את הלבנה. יש מקפידים להבדיל ולטעום משהו לפני קידוש      הלבנה  כדי לברך בשמחה.
ה. הבדלה כמו במוצאי שבת רגילה. ברכת "בורא מאורי האש" נאמרת על נר שהיה דלוק מערב יום כפור או שהודלק מנר כזה.
ו. טוב להתחיל במוצאי יום הכיפורים לבנות את הסוכה כדי ללכת מחיל לחיל. (הערה חשובה: נראה לי שאין לאחר את העבודות בלילה, כדי לא לגרום גזל שינה לשכנים.)
ז. הימים שבין יום הכיפורים לסוכות הם ימי שמחה; אין מתענים בהם ואין אומרים בהם תחנון. 

הלכות סוכה ולולב
בניית הסוכה
א. סוכה גזולה אסורה מן התורה, שנאמר: "חג הסוכות תעשה לך", ודרשו חז"ל: "לך - משלך". סוכה שאולה וסוכה של כמה שותפים - כשרה.
ב. הפסול של "גזול" נאמר הן לגבי הסכך והן לגבי דפנות הסוכה.
ג. המציאות של "סוכה גזולה" ממש אינה קיימת כל כך (בגלל תנאים הלכתיים שונים), אולם יש בכל זאת להקפיד על התנאים הבאים:
א. את הסוכה יש לבנות בחצר הפרטית, או במקום שיש רשות לבנות שם (על פי החלטת הרשויות וכיו"ב).
ב. את הסכך ואת הדפנות יש להשיג רק באופן שאין בו חשש גזל; לא לקצוץ ענפים לסכך ממקום שאסור לעשות כן, ולא "לסחוב" קורות לדפנות ללא רשות.

דיני הסכך
  א. סכך כשר בשלשה תנאים:
א. גידולו (במקור) מן הקרקע, היינו מין ממיני הצומח.
ב. מדבר שאינו מקבל טומאה.
ג. תלוש מן הקרקע בשעת הסיכוך.
לדוגמא: כלי עץ (כגון סולם, או כסא אפילו שבור) למרות שהם באים מהצומח, פסולים לשמש כסכך, מכיוון שהם מקבלים טומאה (או היו ראויים לקבל טומאה כשהיו שלמים). צינורות מתכת פסולים בגלל שאין גידולם מן הקרקע וגם משום שהם מקבלים טומאה. לעומת זאת, "פשוטי כלי עץ" שאינם כלי - כשרים באופן עקרוני.
ב. חז"ל הוסיפו מספר פסולים:
א. גידולי קרקע ששינו את צורתם, כגון חבלים מפשתן או צמר גפן - פסולים.
ב. חבילות (קשורות) של ענפים.
ג. סכך שריחו רע, או שעליו נושרים או מתיבשים.
ד. נסרים שרוחבם מארבעה טפחים ומעלה אסור לסכך בהם לכל הדעות. לגבי נסרים ("לייסטים") צרים מארבעה טפחים, כתוב בשולחן ערוך (תרכט, יח): "ואם אין ברחבן ארבעה, כשרים, אפילו הם  משופים  שדומים לכלים,  ונהגו שלא לסכך בהם  כלל." המשנה ברורה הוסיף: "ויש מהראשונים שכתבו דכהיום מדינא אסור, הואיל דבזמן הזה מסככין בתיהם בנסרים שאין בהן ד' טפחים, איכא גזירת תקרה", אולם הרבה גדולים, וביניהם החזון איש, נהגו לסכך בסכך כזה.
ה. סיכוך במחצלת וב"סכך לנצח": כיוון שמחצלת המיועדת לשכיבה פסולה מהתורה (מקבל טומאה), יש גזרות שונות של חכמים. רבים מקילים ב"סכך לנצח" מכיוון שהדבר נעשה באופן שונה ממחצלת רגילה ומיועד מלכתחילה לסיכוך. לכן חשוב לבדוק הכשר על הסכך.

"מעמיד" ו"מעמיד דמעמיד"
א. בשולחן ערוך (תרכט, ז) נפסק: "יש להסתפק אם מותר להניח  סולם על הגג כדי לסכך  על גביו", ומוסיף הרמ"א: "לכן אין לסכך עליו;  ואפילו להניחו על הסכך  להחזיקו, אסור; והוא הדין בכל כלי המקבל טומאה, כגון ספסל וכסא שמקבלין טומאת מדרס".
ב. המשנה ברורה מסביר את ספקו של מרן: "מקום הספק הוא דהלא על כל פנים בכלל מעמיד הוא ואפשר דיש לנו להחמיר שלא להעמיד בדבר המקבל טומאה שמא יבוא לסכך בו. ואף על גב שמעמידין הסכך על כותל אבנים משום דלא שכיח שיסכך בהם. וכן העתיקו כמה אחרונים לדינא, דלכתחילה יש ליזהר שלא להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה. אכן בדיעבד או שאין לו שאר דברים, קיימא לן דמותר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה."
ג. המסקנות הנובעות מהנ"ל:
א.  לכתחילה אין להניח הסכך על בסיס שהוא עצמו פסול לסכך, כגון מוטות ברזל. כמו כן אין להדק הסכך במסמרים או בחבלים, מכיוון שהם סכך פסול, גזרה שמא יסכך בסכך הפסול.
ב.  בדיעבד, או כשאין אפשרות אחרת, מותר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה.
ג. מותר, אף לכתחילה, להשעין סכך על קיר אבן, מכיוון שלא שכיח שיסכך באבנים.
ד. לענין "מעמיד דמעמיד": בשולחן ערוך (תרכט, ח) נפסק: "לחבר כלונסאות הסוכה במסמרות של ברזל או לקשרם בבלאות שהם מקבלים טומאה אין קפידא", וכתב על כך המשנה ברורה: "זה מותר לכוליה עלמא, אפילו למאן דאוסר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה, כיוון שאין סומך הסכך על המסמרים, אלא שמחזיק בם הכלונסאות המעמידים לסכך". על פי זה התירו פוסקים רבים להניח כלונסאות עץ על פסי מתכת ועליהם סכך. על פי אותו עיקרון מותר להניח על הסכך קורות עץ ולקשור אותן (ולא את הסכך עצמו!!!) לדפנות. שיטת החזון איש היא שגם "מעמיד דמעמיד" פסול לכתחילה.
ה. קשירת הסכך (לקורות) באזיקוני פלסטיק או בחוטי ברזל: על פי האמור לעיל יש לאזיקונים דין "מעמיד" שלכתחילה עדיף שלא להשתמש בו, ובדיעבד הסוכה כשרה. יש מקילים ומתירים אף לכתחילה שכן זה יותר קל מ"מעמיד"; הסכך עומד גם בלא האזיקונים, והם נועדו לוודא שהסכך לא יעוף ברוח. אם מניחים על הסכך קורות עץ ואותם קושרים לקורות התחתונות - זהו בגדר "מעמיד דמעמיד". 
ו. פרגולה: פרגולה שהיא רק מסגרת וניתן להניח עליה סכך - כשרה לכל הדעות.
ישנן פרגולות שעליהן מעין גג (עשוי מנסרים קבועים) לצל. "גג" זה יכול לשמש כסכך בתנאים הבאים:
1. רוחב כל נסר פחות משלשה טפחים (24 ס"מ).
2. קיים רווח בין הנסרים שגשם יכול לעבור דרכו.
3. לסוכה יש דפנות כשרות (כפי שמפורט להלן) שהוקמו לפני הגג, או, לכל הפחות, מסגרת ברוחב טפח, צמודה ל"סכך" (לגג), סביב כל הסוכה. אם הגג קדם לדפנות, יש ל"חדש" בסכך - לפרק חלק מהנסרים ולהניחם מחדש. על פעולה זו יש לחזור כל שנה כדי להימנע מדין "סוכה ישנה". ניתן גם להסיר מספר (מועט) נסרים ולהניח במקומם סכך כשר (ענפי דקל וכיו"ב).
עדיף שהנסרים לא יהיו קבועים במסמרים, אלא מהודקים בדרך אחרת. [זה לשון "ערוך השלחן" (או"ח תרכט לב): "במקום שאי אפשר... בהכרח לסכך בנסרים פחות מרוחב ד', אך לא יקבע אותם במסמרות דבכהאי גוונא בית גמור הוא ופסול מן התורה.]

דפנות הסוכה
א. לכתחילה רצוי להקים סוכה עם ארבע דפנות שלמות ויציבות.
ב. בדיעבד הסוכה כשרה גם בשתי דפנות וטפח באופן הבא: שתי דפנות צמודות באחת הפינות (למשל ברוח צפונית ומזרחית) שרוחב כל אחת לא פחות משבעה טפחים (56-70 ס"מ), וגובהה עשרה טפחים. הדופן השלישית (בצד מערב למשל) יכולה להיות ברוחב טפח ומשהו, בתנאי שהיא מרוחקת פחות משלשה טפחים מהדופן הצפונית, ויש לה צורת הפתח בהמשכה לכוון דרום.
ג. דופן נחשבת כשרה גם אם היא לא שלמה, אלא היא מורכבת מארבע קנים ("לייסטים") רחביים, שהמרחק בין כל אחד למשנהו הוא פחות משלשה טפחים, והגובה הכללי הוא עשרה טפחים ("לבוד").
ד. לסיכום: ניתן להקים סוכה כשרה בהתבסס על כל מיני פתרונות ותחכומים הלכתיים, אולם ודאי שאין זו סוכה מהודרת, כלשון הרמ"א (תרל ה): "ונהגו עכשיו לעשות מחיצות שלימות כי אין הכל בקיאים  בדין המחיצות, ומי שאין לו כל צרכו למחיצות - עדיף אז לעשות שלש מחיצות שלמות מארבע שאינן שלמות".
ה. דופן הסוכה חייבת להיות יציבה, וכך נפסק בשולחן ערוך: "על כן אין לעשות כל המחיצות מיריעות של פשתן בלא קנים אף על פי שקשרן בטוב, זימנין דמנתקי ולאו אדעתיה, והוי ליה מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה. והרוצה לעשות בסדינים, טוב שיארוג במחיצות קנים בפחות מג'". הלכה זו משמעותית במיוחד במקומות בהם נושבות רוחות בעונה זו של השנה, ולכן מי שעושה דפנות מ"סדינים" חייב לקבע אותם היטב.

הישיבה בסוכה
א. כל שבעת ימי החג עושה אדם את ביתו ארעי וסוכתו קבע. כל מה שנהוג בדרך כלל לעשות בבית יעשה בסוכה; אכילה ושתיה, שינה, תלמוד תורה, אירוח חברים וכיו"ב.
ב. מעיקר הדין שינה בסוכה חמורה יותר מאכילה, שכן אכילת ארעי מותרת מחוץ לסוכה ושינת ארעי אסורה, אולם הרמ"א (תרלט ב) מלמד זכות על הישנים מוץ לסוכה: "ומה שנוהגין להקל עכשיו בשינה, שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות, יש אומרים משום צינה, דיש צער לישון במקומות הקרים. ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו - איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה, ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו, שאין לו סוכה מיוחדת - פטור". אמנם מסקנתו היא: "וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה, אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת."
ג. מהי אכילת קבע?
א. לחם (פת) - כביצה (54 גרם), אפילו לא קבע עליו סעודה.
ב. עוגות ותבשילים מחמשת מיני דגן - אם קבע עליהם סעודה (קביעת סעודה פירושו: "שאוכלם בחבורה, או שאוכל שיעור חשוב". הכמות המקובלת היא 240 גרם). לדעת "מגן אברהם" דין עוגה כדין לחם.
ג. אכילת פירות וירקות, אפילו בכמות גדולה אינה נחשבת אכילת קבע.
ד. דברים המלפתים את הפת (בשר, דגים, גבינה) - אם קובע סעודתו עליהם חייב לאכלם בסוכה, אולם אין מברכים "לישב בסוכה".
ה. מים ניתן לשתות מחוץ לסוכה ללא הגבלה.
ו. יין - אם קובע עליו חייבים לשתותו בסוכה (ללא ברכת "לישב בסוכה"). שאר משקים חשובים שדרך לקבוע שתיה עליהם דרך שמחה ומרעות (כולל תה וקפה) שקבע עליהם - דינם כיין.
ג. הפטורים מן הסוכה: 
א. חולה, אף שאין בו סכנה אלא הוא סובל ממחושים בעלמא, והישיבה בסוכה קשה לו.
ב. "משמשי החולה" - מעיקר הדין פטורים אף הם מהסוכה, אולם זאת רק בתנאי שהחולה זקוק להם.
ג. שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה אפילו בשעת חנייתם ויש לפניהם סוכה מוכנה. אולם הרמ"א (בסימן לח סעיף ח) כתב: "דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת, אבל יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח - יעשה שתיהן". למעשה נחלקו הפוסקים בשאלה זו.
ד. הולכי דרכים (לדבר רשות) פטורים. אמנם בברייתא המופיעה בגמרא, וכן בפוסקים, מחלקים בין יום ללילה, אולם הרמ"א פסק: "אם אינם מוצאים סוכה יוכל לילך כדרכו אף שלא ישב בה לא יום ולא לילה".
ה. האם לכתחילה מותר לצאת לטיול במקומות שלא ניתן למצוא סוכה? מדברי הפוסקים לעיל נראה שאין מניעה, אולם ר' משה פיינשטין (שו"ת אגרות משה, אורח חיים ג' סימן צג) פסק: "ובדבר לצאת לטיול ולתענוג בעלמא למקום שלא יהיה לו סוכה מסתבר לעניות דעתי שאסור דהולכי דרכים שאיתא בסוכה דף כ"ו כשהוא לדבר הרשות שפטורין.. הוא כשהולכין למסחר וכיוצא שהוא צורך ממש וגם הוא לכל אדם שבשביל זה היה צריך לצאת גם מביתו שלכן באופן זה מותר לצאת מהסוכה, אבל לטיול ולתענוג בעלמא שאין לזה שום צורך אינו כלום מה שבשביל תאוותו והנאתו היה יוצא מביתו." 
ו. שומרים פטורים כל זמן שהם עסוקים בשמירה, בין אם ניידים או נייחים.

ארבעת המינים
א. מכיון שארבעת המינים הגזולים - פסולים, יש לקנותם רק ממקור מהימן שלא יהיה בהם חשש גזל. בכל שאלה לגבי כשרות המינים יש לפנות לרב לבודקם.
ב. לולב: אורכו המינימלי  – ד' טפחים (לדעת החזון איש 40 ס"מ, לדעת הגרא"ח נאה, 32 ס"מ). הלולב צריך להיות ירוק וטרי (לא יבש), ישר ושלם בלי פתיחה בתיומת למעלה (לולב מהודר אינו פתוח כלל בתיומת, ואם פתוח קצת - כשר).
ג. הדסים: שלשה הדסים חייבים להיות לפחות של ג' טפחים (לחזון איש, 30 ס"מ, ולשיטת הרב  נאה, 24  ס"מ).  הם צריכים להיות טריים ומשולשים לפחות ברוב השיעור, ללא עלים חסרים (שנשרו). בהדס מהודר העלים מכסים את ה"עץ".
ד. ערבות: שיעור הערבות כשיעור ההדסים (אם כי יש מהדרים שבזמן האגידה הן תהיינה נמוכות יותר). לא תהיינה יבשות ולא יהיו עלים חסרים או סדוקים. בדרך כלל יש צורך להחליפן כמה פעמים במשך החג, מכיוון שהן מתייבשות מהר.
ה. אתרוג: צריך להיות נקי ככל האפשר, ובלי שום נקודות מסביב לפיטם. האתרוג חייב להיות בלתי מורכב ושלם לגמרי. נפל הפיטם – פסול, גדל מלכתחילה בלי פיטם – כשר. מיום א' דחול המועד ניתן להקל באתרוג "חסר" (שנפל הפיטם). טוב שיהיו על האתרוג  בליטות. צבעו האידיאלי: צהוב-ירקרק. גדלו המינימלי – כביצה.

נטילת לולב
א. מנהג נאה לברך על ארבעת המינים בתוך הסוכה לפני שהולכים לבית הכנסת.
ב. בענין הברכה על נטילת לולב, יש הבדלי מנהגים בין אשכנזים לספרדים.
מנהג האשכנזים: נוטלים הלולב ביד ימין (ומי שהוא איטר – שמאלי – נוטל הלולב ביד  שמאל) ואת האתרוג כשהפיטם כלפי מטה ביד השניה, מברכים "על נטילת לולב", ואח"כ הופכים את האתרוג כשהפיטם כלפי מעלה מברכים "שהחיינו" (ביום הראשון) ומנענעים. מנהג הספרדים: נוטלים הלולב ביד ימין (גם מי שהוא איטר) ומברכים "על נטילת לולב" ו"שהחיינו" (ביום הראשון), ואחר כך מגביהים את האתרוג. יש מהספרדים שנוטלים גם את האתרוג בשעת הברכה, אולם אין הופכים אותו, ואחר כך מנענעים.
ג. לגבי סדר הנענועים קיימות שתי שיטות:
א. שיטת השולחן ערוך (וכן נוהגים גם האשכנזים) – מסובבים לצד ימין (בכוון השעון): מזרח, דרום, מערב, צפון, למעלה, למטה.
ב. שיטת האר"י (וכן נוהגים החסידים) – דרום, צפון, מזרח, למעלה, למטה, מערב. 
ד. היכן מנענעים (באמירת הלל) ?
א. מנהג אשכנז: החזן מנענע פעמיים: ב"הודו לה'" וב"יאמר נא ישראל" והקהל מנענעים ארבע פעמים: בכל "הודו לה'". החזן והקהל מנענעים פעמיים ב"אנא ה' הושיעה נא", ופעמיים נוספות ב"הודו לה'" שבסוף ההלל.
ב. מנהג ספרד (ואשכנזים חסידים): החזן והקהל מנענעים פעם אחת ב"הודו לה'", פעמיים ב"אנא ה' הושיעה נא" ופעם אחת ב"הודו לה'" שבסוף ההלל.
ג. חשוב לציין שעיקר הנענוע הוא בזמן הברכה, ואילו בהלל הוא מנהג חכמים. בדיעבד, שינוי בסדר הנענועים אינו מבטל קיום המצוה. 
ד. גם נשים נהגו לשבת בסוכה וליטול לולב. נשים אשכנזיות רשאיות לברך על כל מצוות עשה שהזמן גרמן כשמקיימות אותן ובכללן נטילת לולב וישיבה בסוכה. לגבי ברכה על הלולב לנשים ספרדיות - נחלקו הדעות (הרב עובדיה אוסר והרב אליהו מתיר), אולם "לישב בסוכה" אינן מברכות. 

חול המועד
א. מהפסוק (ויקרא כג לז): "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ" לומדת הגמרא במסכת חגיגה (דף יח ע"א) שחולו של מועד קרוי מקרא קדש: "רבי עקיבא אומר: אינו צריך (פסוק מיוחד לאסור מלאכה בחול המועד). הרי הוא אומר: אלה מועדי ה'. במה הכתוב מדבר? אם בראשון - הרי כבר נאמר שבתון, אם בשביעי - הרי כבר נאמר שבתון. הא אין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד, ללמדך שאסור בעשיית מלאכה."
ב. ההתייחסות לחול המועד כ"מקרא קדש" אינה באה לידי ביטוי רק בענין איסור מלאכה (שאותו נפרט לקמן), אלא גם במצוות חיוביות, ובהתנהגות מיוחדת. ראוי להקדיש תשומת לב מיוחדת לדברי הירושלמי (מועד קטן פרק ב הלכה ג): "אמר ר' אבא בר ממל אילו היה לי מי שימנה עמי התרתי שיהיו עושים מלאכה בחולו של מועד. כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ויגעים בתורה, והם אוכלים ושותים ופוחזים". מדברים חריפים אלו ניתן להסיק שהאווירה הראויה לימי חול המועד היא של קדושה ורצינות (כולל אכילה ושתיה) ולא של בילוי זול והוללות.
ג. נחלקו הפוסקים אם מצות שמחת יום טוב נוהגת בחול המועד כמו בחג עצמו, ועל כל פנים "חייב לכבד חול המועד במאכל ובמשתה וכסות נקיה שלא ינהג בהן מנהג חול, ומהרי"ל לבש המלבוש של שבת" (לשון המשנה ברורה סימן תקל סק"א). בעיניי יפה מאד המראה בשכונות החסידיות, שהחסידים הולכים בימי חול המועד עם השטריימל כמו בשבת, והדבר נותן צביון של חגיגיות לחול המועד, וראוי גם לנו לאמץ המנהג ללבוש בגדים חגיגיים.

מלאכה בחול המועד
א. כתב השולחן ערוך (תקל, א): "חול המועד אסור בקצת מלאכות ומותר בקצתן", והוסיף הרמ"א: "לפי צורך הענין שהיה לחכמים להתיר".
ב.  מכיון שאיסור מלאכה בחול המועד נדרש (במסכת חגיגה דף יח) מפסוקים שונים, נחלקו הראשונים  אם האיסור הוא מן התורה (אלא שהתורה נתנה רשות לחכמים להתיר מלאכות לפי הצורך), או מדרבנן (והדרשות הן אסמכתא בעלמא).
ג. חכמים קבעו חמשה כללים להיתר מלאכה בחול המועד:
א) דבר האבד: טיפול בדברים העלולים להתקלקל אם לא יטפלו בהם במועד, ובכלל זה: השקיית גינות ושטחים חקלאיים שרגילים להשקותם ועלולים להתייבש (אבל עבודות חקלאיות שיש בהן טרחה מרובה ואין דחיפות לעשותן במועד - אין לבצע. ודאי שאין ראוי לדחות עבודות גינון או תחזוקת בית ולבצעם בחול המועד!), קטיף של פירות וירקות העלולים להתקלקל (גם אם לא מתכננים לאכלם במועד), חליבה, טיפול רפואי בבעלי חיים, קניית מוצרים שלא יהיו במלאי אחר החג, פועל שיורידו ממשכורתו אם לא יעבוד בחג, תשלום חשבונות שונים כדי למנוע קנס פיגורים, תיקון מנעולים וגדרות, כתיבת דברים העלולים להישכח (בכתיבה יש רבים המקילים אם כותבים בשינוי כל שהוא), צילומים של מפגשים או טיולים (הזדמנויות שלא תחזורנה אחר החג).
הערה חשובה: יש יחס ראוי בין גודל הטורח וגודל ההפסד; אם ההפסד הוא קטן והטורח בעשיית המלאכה הוא מרובה, אין ראוי לעשות את המלאכה. במקרים גבוליים ובעיתיים - ראוי להתייעץ עם הרב.   
ב) דברים שהם צורך המועד: הרחבת המושג "אוכל נפש" ומכשיריו, ובכלל זה: קצירה, טחינה, הבערת אש, הפרשת תרומות ומעשרות, העברת אוכל במכונית, תיקון כלי בישול וכיו"ב (קיימת דרגה רחוקה יותר של "מכשירי מכשירין", כגון תיקון סולם כדי להעלות ולהביא אוכל או תיקון המכונית; במקרים כגון אלו מותר לעשות רק מלאכת הדיוט ולא מעשה אומן), תיקון מקרר ותנור, צורכי רפואה ובריאות, ניקוי הבית (שוטף אבל לא טיפול יסודי), תיקון בגדים הנחוצים במועד.   
ג) פועל שאין לו מה יאכל: ההבדל בין היתר זה לבין "דבר האבד" הוא שהיתר זה הוא בגברא, ואילו דבר האבד הוא בחפצא - היינו מצבים מסוימים בהם מותרת המלאכה. ההיתר לפועל שאין לו מה לאכול הוא גם לעשות מלאכות האסורות בחול המועד. רצוי לעשות מלאכות אלו בצנעה.   
ד) צרכי רבים: כל פעולה שהיא לצורך הרבים, ובכלל זה: הפעלת השירותים הציבוריים (מסחר, בנקאות וכיו"ב), תיקון מבנים ציבוריים כולל ריהוט (ספסלים וכיו"ב), תיקוני דרכים, עבודות סניטאריות, פינוי אשפה, תיקון מכוניות המשמשות את הציבור. [נחלקו פוסקי דורנו אם מותר להדפיס עתון ("כשר") בחול המועד, ודעת המקילים היא שאם לא יודפס עתון כזה, אנשים שהורגלו לקרוא עתון, יקנו עתונים לא ראויים ויושפעו לרעה.]
ה) מעשה הדיוט: עבודות "לא מקצועיות" שמבצע אותם, בדרך כלל, אדם פרטי ולא בעל מקצוע, ובדרך כלל יש בהם פחות טורח.

לסיכום סעיף זה: ראוי להזכיר את דברי הגמרא במסכת מועד קטן (דף יב ע"א): "אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הלכות מועד כהלכות כותים בהלכה. למאי הלכתא? אמר רב דניאל בר קטינא אמר רב: לומר שהן עקורות ואין למידות זו מזו". קשה להשוות ההלכות זו לזו וללמוד אחת מהשניה, אלא יש לברר כל מקרה לגופו. כתב "ערוך השולחן" (תקל ד): "ויש לחכם לחזק איסור מלאכה אם יש לו כח, והחכם שאסר דבר האבד בשביל שהיו פרוצים בכל המלאכות, אין חכם אחר יכול להתיר להם".
ד. גילוח ותספורת בחול המועד: למרות שגילוח ותספורת נועדו לייפוי הגוף ותיקונו ואמורים להיות מותרים בחול המועד (כמו אוכל נפש), נפסקה ההלכה בשולחן ערוך (תקלא ב): "אין מגלחין במועד אפילו אם גילח קודם המועד", והוסיף המשנה ברורה: "והוא הדין סיפור הראש". סיבת האיסור אינה מחמת מלאכה, אלא כפי שמפרש המשנה ברורה (סק"ג): "כדי שיזדרז לגלח קודם המועד, דאם היו מותרים לגלח בתוך המועד היו סומכים עצמם לכתחילה על זה וייכנסו לרגל כשהם מנוולין". לכן התירו לגלח במקרים של אונס (גלוי) שלא יכלו להתגלח לפני החג, כגון; מי שנפדה משביו, אסיר משוחרר, מנודה, מי שבא ממדינת הים וכיו"ב.
שיטת רבנו תם היא שמי שגילח בערב החג, מותר לו להתגלח בחול המועד, אולם דעה זו נדחתה על ידי הפוסקים, ובשולחן ערוך (תקלא א) נפסק שגם מי שהתגלח בערב החג אסור לגלח במועד.
למרות זאת, הנודע ביהודה פסק בזמנו (בשו"ת נודע ביהודה מהדורה קמא - או"ח סימן יג): "ולכן נראה לפי עניות דעתי שעל כל פנים אם גילח בערב הרגל שכבר יש לנו עמוד של ברזל לסמוך על רבינו תם. ואף שחלקו עליו הפוסקים כולם, מכל מקום ע"י פועל שאין לו מה יאכל נלע"ד להתיר. ובפרט למי שהולך ובא אצל השרים ודוכסים ורגיל לספר בכל עת שצער גדול הוא לו בגופו לגדל שער וגם ללעג ולקלס בעיני השרים. שמותר לאיש כזה לסמוך על היתר הנ"ל". היתר זה עורר בזמנו התנגדות רבה, אולם הנודע ביהודה לא חזר בו (ניתן לעיין בתשובותיו במהדורא תניינא סימנים צט, ק, קא).
לזמננו פסק ר' משה פיינשטין (שו"ת אגרות משה חלק או"ח א סימן קסג): "ולכן ברור דבזמננו, במדינתנו, שנוהגין אלו הרגילין בתספורת הזקן להסתפר בכל יום, ואף אם ביום אחר יום או אחת לשלשה ימים, ליכא שום איסור. ואולי גם הנודע ביהודה יודה בכזה, דמשמע שם בסוף התשובה שרק יחידים היו רגילין להסתפר בכל עת בזמנו ובמקומו.. אבל מכל מקום איני נוהג להתיר אלא למי שיש לו צורך ביותר או מצטער ביותר, ואם אחד ירצה לסמוך על זה גם בשביל הייפוי לבד, אין למחות בידו כי מעצם הדין הוא מותר."
השאלה עדיין לא יצאה מכלל מחלוקת ובין פוסקי זמננו חלוקות הדעות; יש אוסרים ויש מתירים. אולם ברור שההיתר (שגם עליו יש חולקים כאמור) הוא רק למי שמתגלח בכל יום, אבל לא למי שמגדל זקן ורק "משפץ" אותו מפעם לפעם, או לכאלו (בעיקר בחורים צעירים) המתגלחים רק לכבוד שבת.
ה. נטילת צפרניים: בשאלה זו נחלקו ספרדים ואשכנזים. דעת הרמב"ם (וכנראה גם הרי"ף והרא"ש) שהדבר מותר, וכן פסק מרן בשולחן ערוך (תקלב א). אולם הרמ"א הוסיף: "אבל יש מחמירין ואוסרים וכן הוא המנהג להחמיר שלא ליטלן". המשנה ברורה (סק"ב) מוסיף שאם נטל צפרניו בערב יום טוב, מותר ליטלם בחול המועד (כמו שיטת רבנו תם לענין גילוח), כיון שיש הרבה מקילים בענין זה.
ו. כיבוס וגיהוץ: חכמים אסרו כיבוס מאותה סיבה שאסרו גילוח, היינו: שאדם לא ישאיר בכוונה את מלאכת הכיבוס לחול המועד, וממילא אותם המקרים המותרים בגילוח מותרים גם בכיבוס.  כמו כן התירו לכבס דברים שמתלכלכים במהירות (שאפילו אם יכבסום בערב יום טוב יצטרכו לכבסם שוב), או מי שאין לו אלא בגד אחד (חגיגי) וכן בגדי ילדים. לדעתי יש להקל גם במי שיש לו יותר מבגד אחד אבל דרכו להחליף בכל יום (כגון לבנים או חולצות). מדברי הרמ"א (תקמא ג) והמשנה ברורה (שם) נראה שמותר לגהץ (בבית – מעשה הדיוט) כדרכו, וכן פסק הרב עובדיה (ילקוט יוסף ז, עמ' תקיח).

שמיני עצרת/שמחת תורה
א. במסכת ראש השנה (דף ד ע"ב) נאמר: "שמיני - רגל בפני עצמו הוא." ופירש רש"י: "טעון זמן (ברכת שהחיינו) ורגל לעצמו - שאין שם חג הסוכות עליו."  הוסברו הדברים בתוספות (שם): "רוצה לומר דבברכת המזון ותפלה מזכירין שמיני עצרת ולא סוכות".
ב. על פי האמור לעיל, מברכים "שהחיינו" בכניסת החג (נשים בהדלקת נרות וגברים בקידוש) (לא כמו ביום השני של ראש השנה שמברכים מספק ועל כן אוכלים פרי חדש או לובשים בגד חדש, ולא כמו בשביעי של פסח שאין מברכים כלל).
ג. מזכירים בתפילה ובברכת המזון "את יום שמיני חג העצרת הזה" או "את יום שמיני עצרת החג הזה", כל אחד לפי הנוסח המקובל בעדתו. מי שהזכיר בטעות "חג הסוכות" חוזר על תפילתו.
ד. אין יושבים בסוכה (חשוב במיוחד לעולים חדשים שהיו רגילים בחו"ל לשבת בסוכה גם בשמיני עצרת!). מי שמסיבה כל שהיא מעונין לשבת בסוכה, עליו "לפגום" אותה (על ידי הסרת חלק מהסכך) לפני כניסת החג.
ה. מבחינת שמיני עצרת, אין הלכות מיוחדות, פרט להלכות הרגילות של יום טוב (שמחת הרגל, אוכל נפש).
ו. בחוץ לארץ שמיני עצרת ושמחת תורה הם שני ימים נפרדים. בארץ (ב"ה) הם יום אחד, ולכן חלק ממנהגי שמחת תורה "מאפילים" על שמיני עצרת.
ז. מוציאים שלשה ספרים לקריאת התורה: בראשון קוראים פרשת "וזאת הברכה", בשני -  "בראשית", ובשלישי - המפטיר בפרשת "פינחס".
ח. אחר קריאת התורה וההפטרה נוהגים האשכנזים לומר "יזכור" (הזכרת נשמות").
ט. לפני תפילת מוסף מכריזים על הגשם. קיימים מנהגים שונים ונוסחים שונים לתפילת הגשם.
י. כתב הרמ"א בסימן תרסט: "וקורין יום טוב האחרון שמחת תורה, לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה. ונוהגין שהמסיים התורה והמתחיל בראשית נודרים נדבות וקוראים לאחרים לעשות משתה. ועוד נהגו במדינות אלו להוציא בשמחת תורה ערבית ושחרית כל ספרי תורה שבהיכל ואומרים זמירות ותשבחות, וכל מקום לפי מנהגו. ועוד נהגו להקיף עם ספרי התורה הבימה שבבית הכנסת, כמו שמקיפים עם הלולב, והכל משום שמחה. ונהגו עוד להרבות הקרואים לספר תורה, וקורים פרשה אחת הרבה פעמים ואין איסור בדבר. עוד נהגו לקרות כל הנערים לספר תורה, וקורים להם פרשת המלאך הגואל. ובלילה קורים בספר תורה הנדרים שבתורה, וכל מקום לפי מנהגו."
יא. על אף שהדברים הובאו ברמ"א, חלק גדול מהמנהגים נהוגים גם בעדות ספרד, פרט לקריאת התורה בליל שמחת תורה. גם מנהג האשכנזים אינו ככתוב ברמ"א, אלא קוראים בפרשת "וזאת הברכה" (שלשה או חמישה קרואים).
יב. ב"משנה ברורה" (ס"ק ו, שם) מובא: "כתב האליה רבה: מבואר מהפוסקים דיש לשמוח לרבים בכל מה דאפשר בשמחה של מצוה ודלא כיש שמכין ודוחין אלו לאלו עד שהשמחה נהפך לתוגה ח"ו. גם מתוך כך מונעין משמחה של מצוה ולכן יש לגעור בהן. גם מהרי"ק בשורש ט' האריך מאוד שלא לבטל שום מנהג שנהגו לכבוד שמחת התורה, עיין שם. ולכן רעה עושין בהרבה מקומות במה שביטלו מקרוב שלא לעשות משתה ושמחה בשמחת תורה אף גם ששמחין בשארי ימים וכל ימיהם כחגים. ובעוונותינו הרבים ביזוי כבוד התורה גרם זה שהתורה מונחת בקרן זוית ואין דורש ואין מבקש ומי יתן ישיב וירחם שבר בית ישראל במהרה בימינו." המסקנה היא אפוא: להרבות, ולא לזלזל, בשמחת התורה, אך אסור שהדבר ייעשה תוך פגיעה וגרימת עגמת נפש לאחרים.
יג. על ריבוי השמחה הובא עוד ב"משנה ברורה" (ס"ק יא): "כתב מהרי"ק בשם רב האי גאון בשורש ט': יום זה רגילים אצלנו לרקד בו אפילו כמה זקנים בשעה שאומרים קילוסים לתורה. ולכן יש להתאמץ בזה לרקד ולזמר לכבוד התורה כמו שכתוב גבי דוד המלך ע"ה: מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ה'. והעידו על האר"י ז"ל שאמר שהמעלה העליונה שהשיג באה לו ע"י שהיה משמח בכל עוז בשמחה של מצוה. וגם על הגר"א ז"ל כתבו שהיה מרקד לפני הספר תורה בכל כוחו."
יד. יש מקומות שנוהגים לקיים הקפות גם בתפילת מנחה (מובא על ידי ר' חיים ויטאל שכך נהג האר"י), וגם בצאת החג לאחר תפילת ערבית ("הקפות שניות"), והכל לכבודה של תורה ולשמחתה.


 

 


 

עבור לתוכן העמוד