ולא יזח החושן מעל האפוד

ולא יזח החושן מעל האפוד

בפרשה שלנו  מוזכרים בגדי כהונה; לכהן הדיוט יש ארבעה בגדים, לכהן גדול- שמונה,  וכמובן שגם כיום יש משמעות לדברים הללו, גם כשאין לנו כהנים בעבודתם, עדיין יש לנו מה ללמוד מהעקרונות הרוחניים של ענייני המקדש.

שני בגדים, או פרטים, מתוך שמונת בגדי כהן גדול, זקוקים לביאור: האפוד והחושן. שניהם לא ברורים כל כך, והתורה מגלה טפח וסותמת טפחיים.

החושן, הוא חושן המשפט, נמצא על לבו של הכהן הגדול; בו מאירות האבנים, 12 אבנים כמניין בני ישראל, ובתוכו- בין כפליו- האורים והתומים, שסוד גדול מה הם בדיוק;  ובחושן שואלים שאלות, ומקבלים תשובות בצורה פלאית.

האפוד, גם הוא לא ברור מהו, ורש"י מסביר: "ואפוד" - לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פי' תבניתו, ולבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו, רחבו כרוחב גב איש כמין סינר ... שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים, כך מעשהו מלמטה שנא' (ש"ב ו, יד) ודוד חגור אפוד בד למדנו שהאפוד חגורה היא ...

ויש קשר ביניהם; החושן והאפוד צריכים להיות מחוברים, והתורה אומרת- ולא יזח החושן מעל האפוד, לא סתם שלא יזוז, אלא שישאר מחובר תמיד. הגמ' במסכת יומא ע"ב לומדת מכאן: "אמר רבי אלעזר: המזיח חושן מעל האפוד... לוקה". וכך פסק הרמב"ם, בהלכות כלי המקדש ט, י:"וכל המזיח חושן מעל האפוד ומפרק חיבורן דרך קלקול לוקה".

מדוע יש להקפיד כל כך על הקשר בין שני אלו? כותב בעל "ספר החינוך": "שהכול יהיה נכון ושלם בתכלית השלמות, לא יחסר שום נוי באלה הדברים, ובאמת כי מנוֹי העניין הוא שלא יהיה החושן נע ונד על לוח לבו, אלא יעמוד שם קבוע כמין חומר...ועד ששמענו טוב מזה, נחזיק בזה".  נראה כי בעל ה"חינוך" לא היה מרוצה כל כך מההסבר שהוא עצמו מביא; אמנם אסתטיקה חשובה, ובהחלט חשוב שהכל יהיה על "תכלית השלמות", ובכל זאת- מצוות לא תעשה, לדורות, הנגזרת מעניין לכאורה שולי, אומרת דרשני.

הסבר יפה הביא הרב חנן פורת (מעט מן האור עמ' 306). סכנה גדולה עומדת לפני הכהן הגדול, המורם מאחיו. עלול לקרות לו מה שקורה לכל כך הרבה אנשים ההופכים להיות רמי מעלה: הם שוכחים את העם שבשדות, את האנשים הפשוטים. את "עמך ישראל". החיבור בין החושן, המסמל את בני ישראל המיוצגים שם באבני החושן, ובין האפוד, בגד המלכות המיועד לכהן, מסמל את הרעיון ששני אלו לא יכולים- ואסור להם- להנתק. אף מי שהגיע לתפקיד גבוה, הרי שכל כולו יונק מכוחו וקדושתו של העם. מבלי להבין זאת הוא ישאר עם בגדים יפים, אולם עם חלל גדול בלב.

כך גם מלך ישראל, עליו כותב הרמב"ם, הלכות מלכים, ב, ו': "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכול בכבודו, כך ציווה להיות לבו בקרבו חלל ושפל… ולא ינהוג גסות לב בישראל יותר מדאי, שנאמר 'לבלתי רום לבבו מאחיו' (דברים יז, כ), והיה חונן ומרחם לקטנים ולגדולים, ויצא ויבוא בחפצם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטניהם…"

הרי לן ששני התפקידים הבכירים ביותר בעם, המלך והכהן, צריכים לחון ולרחם, ולהבין את גודלם של בני עמם. שאם לא כן, לא יהיו ראויים לתפקידם.